|
Exhibitions /2012 Netanya, Tsuk Gallery: “Rise!”, Solo exhibition /2011 Haifa Museum of Art: “Walks”, Performance Netanya, Tsuk Gallery: “ZEMIKEA”, Group exhibition Tel Aviv, Container: “Mind the Heart”, Solo exhibition Bat Yam, Artist Residency: “Sea Breeze”, Group exhibition Tel Aviv: “On the Fence 2”, Group exhibition Tel Aviv, Dining Room: “Mind the Heart”, installation New York, Ward Nasse Gallery: reproductions /2010 Tel Aviv, Artists house: “Strings”, Solo exhibition Tokyo, Japan - Tama University of Art: ”Cannons & Muses”, Group exhibition Jerusalem: “de:frost”, Group exhibition /2009 Herzliya, Biannial: Group exhibition Tel Aviv, Leumi Building: “Secret Art 4”, Group exhibition Tel Aviv: “Love art = Do Art“(ARTLV): Open Studio Tel Aviv, p8 gallery: “Tan”, Group exhibition Tel Aviv, shorashim gallery: “1.2.3.4, I Declare An Art War”, Group exhibition Tel Aviv: “White Trash”, Group exhibition /2008 Tel aviv museum of art: “It’s a Small Big World”, Group exhibition /2007 Tel Aviv, Reading Station: “Designers of the Future”, Group exhibition /2006 Tel Aviv University: “International Woman’s Day”, Group exhibition /2005 Tel Aviv, Tzavta theater: “Dialogue”, Group exhibition ARTIST STATEMENT | See english version below ------------------------------------------ העבודות הללו נוצרו ונוצרות מתוך תהליך אישי של הגדרת זהות עצמית. מי אני ומה המרכיבים שיצרו אותי. הגדרה זו משתמשת בהתבוננות, זכרון ובדיקת גבולות. התמודדות עם ההיסטוריה שלי והזרועות שהיא שולחת להווה. מאבק עיקש ולפעמים נואש עם הטלאים שהם סך כל החוויות, התכונות והאנשים שהמפגש איתם עיצב אותי. נסיון לברר, לבודד, לאחד ולהפטר מ"המטען" המשפחתי, החברתי, האישי, כדי להגיע לשחרור. שק העקרונות, הרגשות, האמונות, הזיכרונות, התקוות שהתקיימו או נגוזו, הנורמות, כל אלו בונים ומפרקים אותי. מניעים ומשתקים. הם מקור היצירה שלי ותהום הנשייה שאליה אני נופלת בכל פעם מחדש. ומכל נפילה כזו, אני למדה. דברים חדשים על עצמי, דברים שידעתי ושכחתי. ומכל נפילה כזו אני מגרדת עצמי מהרצפה, מטפסת ושורטת את דרכי החוצה אל השפיות. אל ההתקדמות. אל המציאות. וכל נפילה כזו אני מתארת בציור או בטקסט. כדי לזכור מה ראיתי, כדי לטהר ולתאר את השדים. תמיד קיבלתי זאת כעובדה שאינני זוכרת הרבה מהתבגרותי ומילדותי עוד פחות. הזכרון שלי היה מעין וילון של ערפל שחור שבתוכו צפו תמונות, רסיסי מידע וקולות. חלקם שלי, חלקם מסיפורים שסופרו במשפחתי. בשנים האחרונות, החלטתי לחזור אחורה כדי ללכת קדימה. ומתוך טיפול עלו וצפו טראומות ילדות שהן הבסיס לעבודות אלו. ומשהן הופיעו, חזרו עוד זיכרונות, התחברו חלקי תצריף, הבנתי דברים על עצמי ועל נשמתי. קיבלתי גם הרבה טוב שהודחק עם הרע, ובעיקר הטלאים חוברו יחד ונתפרו מחדש בעוצמה ומתוך כוונה ורצון. הדבר החשוב ביותר שהבנתי, והוא גם הנושא בהרבה מעבודותיי, הוא שלהיות קורבן זו בחירה. כלומר הנסיבות הן הנסיבות, לכל אחד יש את המטענים שלו. כל אחד סוחב שק חרא אישי. חלק מסתירים אותו אפילו מעצמם, חלק מסתובבים איתו בראש חוצות ומחפשים על מי להטיל אותו. זאת עובדה; החיים מלאים גם בעצב, גועל ואכזריות. ולעיתים סיטואציות כאלו הן מכוננות מאוד. השאלה היא מה אדם עושה עם ההיסטוריה שלו. כמה מקום היא תופסת מהמציאות שלו. כמה תירוצים היא מספקת לו. והתובנה המשמחת שהגעתי אליה היא שאני משתמשת בשלי כדי ליצור אמנות. בעומק יש אפלה וכשאני מעזה להתבונן בה על שלל מפלצותיה, בגובה העיניים, נגלית בפניי נשמתי. כשאני מציירת את נשמתי, אני מוצאת את הקול הייחודי לי, את דקויות העצבים שלי ואת האור שבתוכי. איך זה בא לידי ביטוי בעבודות עצמן... בראש ובראשונה אציין שכשאני יוצרת, אני ילדה אחוזת דיבוק. אינני עובדת באופן שכלתני גרידא, אך גם אינני "מקיאה" בלי הכרה. יש היזון ואיזון מסוימים בין אני- מאיה, אמנית מושכלת בת 33, לבין אני- ילדה מבועתת ומתפרצת. קיימת מודעות מופשטת, אחיזה במציאות; כמה ס"מ מעל הקרקע, מסע ערפילי קדימה ואחורה. בעיקר בעבודות הראשונות רמת הבלבול, חוסר הוודאות, הזרות והפחד גבוהות. הן מאוד אמוציונאליות. יש בהן התפרצות צבעונית של כתמים וקווים. הדמויות נראות כאילו הרקע מאיים לבלוע אותן. הגבולות בין מציאות לסיוט, בין גוף לרקע, מטושטשים ומפעפעים. ככל שעובר הזמן, הדימויים נעשים מובחנים ובהירים יותר. הצבעוניות יורדת בהדרגה לשלושה- ארבעה צבעים (לבן, שחור, זהב ואדום). עד לסדרות החדשות שרשומות בעפרון ובטוש אדום בלבד. קווים הבונים דמויות, קומפוזיציות, כתמים ופוקוס. אותו הדבר תקף גם למדיום עליו אני מציירת/רושמת. החל מאקריליק על עץ, דרך שקפים, קרטון וכלה בניירות רגילים בתכלית. דפי a3 ממדפסת. (לרוב, גם כאשר אני מציירת ציורים גדולים, אני מחברת את הדפים הסטנדרטיים בסלוטייפ זה לזה). מהו החזון שלי... זו מילה גדולה אך היא טומנת בחובה את שאיפותיי הגדולות ביותר. אני רוצה להגיע לאנשים. לגעת בהם. לגרום להם להרגיש. אני מאמינה ששווה להיכנס לפינות החשוכות ביותר ולהתמודד עם מה שהכי מפחיד אותנו, כדי לחיות חיים גדולים, עשירים ומלאים. ואני מאמינה שבלי להתמודד עם מה שיש, גם עם חלקים שהיינו מעדיפים שלא לראות בעצמנו, אי אפשר ליצור חיים כאלו. ועל כן גם לא ניתן ליצור אמנות כזו. כנה, חודרת, פשוטה אך לא פשטנית, ישירה, אמיצה ומלאת יראה של אהבה וכבוד לטוב ולרע. כך אני חיה את חיי וכך אני יוצרת. ------------------------------------------ These works were created through a personal process of defining my self-identity. Who I am and what elements created me. This definition is based on observation, on memory, on testing the boundaries. On dealing with my past and the tentacles it stretches into the present. It is a stubborn, sometimes desperate struggle with the patchwork of experiences features and encounters that have shaped me. It’s an attempt to determine, isolate, mold and then rid myself of my burdens- family, social, personal - in order to find release. Principles, emotions, beliefs, memories, hopes realized or vaporized, norms, all of these construct and de-construct me, Motivate and cripple me. They are the source of my creation and the oblivion into which I fall again and again. And from each fall, I learn. New things about myself, things I had known and forgotten. And after each fall, I scrape myself off the floor, claw my way back up to sanity. To progress. To reality. And each fall I put into paint or text. To remember what I've seen, to exorcise and picturize the demons. I’ve always accepted the fact that I do not remember much from my teen years, even less from my childhood. My memory was a veil of black mist, in which floated images voices and fragments. Some of which mine, some from stories told in my family. A few years ago I decided to go back, in order to move on. Out of therapy rose childhood traumas that are the basis of these works. Since the initial materialization, further memories resurfaced, puzzle pieces connected, I realized things about myself and my soul. I also gained a lot of good that lay suppressed with the bad. Most of all, the patches were re-sewn together with intent and will. The most important thing I realized, and which is also the theme in many of my works, is that being a victim is a choice. That circumstances are circumstances, that each of us carries his or her own load. Each carries a sack of their personal shit. Some hide it even from themselves, while others wear it on their sleeves searching for someone to empty it on. It's a fact, life is full of sadness, disgust and cruelty. And these events can be life altering. The question is what one does with his history. How much space it occupies in his present day. How many excuses it provides him with. And I have come to the joyous realization that I use mine to create art Within the deep there is a darkness, and when I dare look into it and at the hordes of monsters that infest it, my soul is revealed to me. When I paint my soul, I find my own unique voice, the nuances of my nerve endings, the light within. How is this manifested in the works themselves ? First and foremost I will note that when I create, I am a child possessed. I do not work in a purely rational way, but neither do I "throw up" uncontrollably. There is an echoing exchange between the 31-year-old Maya, educated artist and the child Maya, panicked and explosive. There is a kind of abstract awareness, clinging to reality a few inches above the ground, a voyage through the mist, back and forth. In the earlier works there is a high level of confusion, uncertainty, alienation and fear. They are very emotional. They are a colorful explosion of stains and lines. It seems the background is threatening to swallow the characters. The boundaries between reality and nightmare, between figure and background, are blurred and diffused. As the works became more recent, the images became more distinct and clear . The color grid gradually narrowed down to three or four colors (white, black, red and gold) then to just red marker and pencil, conveying figures, composition, focus and stains with simple lines only. The same applied to the medium with which I worked. From acrylic applied on wood, through the transparencies of ink and acrylic on foil or cardboard, and finally to ordinary printer paper. Often, even when I paint large paintings, I tape standard A3 pages together to create a bigger format. It is as if I managed to understand and describe situations and feelings more accurately this way. Peel all the layers down to the heart and bone of the subjects and ideas. Abandoning the decorative structures and layers and remaining solely with the sharp minimalistic truth of the piece. And having reached that essence of truth, I now can look around, and rebuild. In my latest series I’m an explorer of that god forsaken land. I notice and describe the scenery, the ritual, the process of the creation itself. I can now surround the essence with layers of metaphors, create a world more diverse, complex, chaotic – without having to fear of losing that core which I’ve found. What is my vision... It’s a big word, but it holds my greatest ambitions. I want to reach people. To touch them. Make them feel. I believe that it’s worth entering the darkest of corners and dealing with what scares us, in order to live a full and rich life. I believe that without facing the parts we'd rather not see in ourselves one cannot create such a life, and therefore cannot create such art . Honest, piercing, simple but not simplistic, direct, brave and full of love and respect to the good as to the bad. This is how I live my life, and this is how I create. |